גזר דין בתיק פל"א 1950-04-13

בתיק זה הורשע הנאשם, על פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בלא רשיון תקף, ונהיגה ללא תעודת ביטוח תקפה.

מתברר כי ביום 12.12.12 נפסל רשיונו של הנאשם לתקופה של 11 חודשים בגין עבירה קודמת של נהיגה תחת השפעת אלכוהול. למרות עובדה זו, ולמרות שבגזר הדין הקודם הוטל עליו עונש מאסר מותנה, נמצא הנאשם נוהג את רכבו ביום 29.3.13, ימים אחדים לאחר שהפקיד רשיונו במזכירות, לאחר שביקש וקיבל מבית המשפט דחייה של מועד ההפקדה.

הצדדים הציגו הסדר חלקי, לפיו עונש המאסר המותנה שהוטל על הנאשם בתיק הקודם יופעל לריצוי בעבודות שירות, והטלת מאסר מותנה לתקופה של 8 חודשים למשך שלוש שנים.

בנוסף עתרה המאשימה פסילה בפועל לחמש שנים, פסילה על תנאי, קנס והתחייבות כספית.

הסניגור ציין כי מדובר בנאשם שהינו רופא ונאלץ לנהוג בנסיבות מיוחדות. הסנגור ביקש אפוא להטיל על הנאשם פסילה מינימלית וקנס.

בהמשך התברר כי המדובר ברופא שיניים, אשר הנסיבות המיוחדות שאילצו אותו לנהוג הן נסיעה לעבודה, ובעניין זה אין דינו שונה מדינו של כל אדם הנזקק לרשיונו על מנת להגיע למקום עבודתו. לפיכך, לא אוכל לתת משקל כלשהו לטענה זו.

כבר אמר בית המשפט העליון:

"עבירות נהיגה בפסילה ללא ביטוח וללא רשיון, יש בהן לא רק דופי פלילי אלא אף מוסרי כפול: הסיכון המובהק לעוברי דרך (וגם לנוהג עצמו), וזו עיקר, וכן קשיים במימוש פיצויים בעקבות תאונות דרכים אם אלה יקרו חלילה בעת נהיגה כזאת [...] ומכל מקום הטלתם על קופת הציבור" רע"פ 665/11 אבו עמאר נ' מדינת ישראל.

ובמקום אחר נאמר:

"נדמה כי אין צורך להרחיב אודות החומרה הכרוכה בנהיגה בזמן פסילה. בביצוע מעשה כזה מסכן הנהג, שכבר הוכיח בעבר כי חוקי התעבורה אינם נר לרגליו, את שלום הציבור - נהגים והולכי רגל כאחד; הוא מבטא זלזול בצווים של בית-המשפט; הוא מוכיח, כי לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב. רע"פ 410/04 מזרחי נ' מדינת ישראל.

ברע"פ 2221/11 שאול הראל נ' מדינת ישראל הגדיר בית המשפט העליון את עבירת הנהיגה בפסילה כ"סטירת לחי" לשלטון החוק. אכן הקלת הראש בעבירה זו תשמוט את הבסיס תחת עונש פסילת רשיון הנהיגה כלי האכיפה והענישה הטבעי, המיידי והיעיל ביותר כנגד עברייני תנועה.

ככל שמדובר בעבירה ראשונה מסוג זה, נעה הענישה הראויה במתחם שבין מאסר מותנה למאסר בפועל לתקופה אותה ניתן לרצות בעבודות שירות וזאת לצד פסילת רשיון הנהיגה לתקופה משמעותית, וזאת בתלות בנסיבות המקרה. לעניין זה יש להבחין בין פסילה שהוטלה בהיעדר התייצבות הנאשם לפסילה שהוטלה בפניו, פסילה שלא הסתיימה עקב אי הגשת בקשה לחישוב ופסילה "טרייה" בה שב הנאשם לנהוג בתקופה בה מופקד רשיונו בבית המשפט, ובין מקרה בו מדובר בעבירה זו "בלבד" למקרה בו מצטרפת אליה עבירה נוספת.

עוד נקבע בפסיקה כי לצד עונש המאסר יש להטיל עונש של פסילה נוספת לתקופה משמעותית שבין שישה חודשים לחמש שנים, וזאת בתלות בחומרת המקרה, כאמור לעיל.

במקרה דנן, המדובר בנסיבות חמורות. הנאשם הורשע בחודש דצמבר וביקש ארכה של דחיית הפקדת הרשיון לחודש מרץ. בית המשפט נעתר לבקשתו ואיפשר לו דחיית ההפקדה, אולם הנאשם מעל באמון זה, וימים אחדים לאחר ההפקדה חזר ונהג. לחומרה העולה מנסיבות אלה יש להוסיף את החומרה העולה מהרשעתו הקודמת של הנאשם בגין עבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, והפרת האיסור שהטיל עליו בית המשפט מלמדת כי לא הפנים כלל את חומרת התנהגותו.

הכלל הוא כי עונש מאסר מותנה יש להפעיל, ובדרך כלל אף במצטבר לכל עונש בשל העבירה הנוספת. מדובר למעשה בענישה בשל העבירה הקודמת שלא הושתה על הנאשם לאור מעין התחייבות מצדו שלא לשוב ולבצע עבירות. משהפר הנאשם אותה התחייבות, יש להפעיל את הסנקציה שבצידה, וזאת עוד בטרם גזירת העונש על העבירה הנוספת. כפי שפסק בית המשפט העליון:

"כלל הוא כי מאסר מותנה שנגזר על נאשם בגין עבירה קודמת יופעל במצטבר לעונש שנגזר בגין עבירתו הנוכחית "זולת אם בית משפט שהרשיעו בשל עבירה נוספת ציווה, מטעמים שירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות", כאמור בהוראות סעיף 58 לחוק העונשין.  לפיכך, הכלל הוא כי מאסר מותנה ירוצה באופן מצטבר לעונש החדש, למעט במקרים חריגים המצדיקים זאת, כאשר על בית המשפט לנמק את הטעם לחריגה מכלל זה."

            ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני.

ובמקרה אחר שב בית המשפט העליון וקבע כי:

"רק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט לקבוע כי המאסר המותנה שהופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר שנגזר בגין העבירה הנוספת. החוק דורש כי תקופות המאסר יחפפו רק אם קיימים "טעמים שיירשמו". 'דרישת' טעמים שיירשמו' מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בכוחו של עונש המאסר כעונש ממשי ומוחשי". בית המשפט לא יטה להקל עם הנידון ולחפוף את עונשי המאסר, ככל שהעבירות בהן הורשע הינן חמורות יותר, ככל שקשות נסיבות ביצוען וככל שיש בביצוען משום פגיעה קשה בערכי היסוד החברה בה אנו חיים.